אני מאירה זהבי 15.10.25

כשנולדתי ניתן לי שמי מאירה, אך אז לא ידעתי מה הוא מסמן לי. מסע הגילוי שלי מתחיל בקיבוץ של פעם, בת בכורה להורים שבאו מפולין. אמא ניצולת שואה. ואף שלא ידעתי עדין את סיפורה הקשה, חשתי שמעבר לחומות השתיקה, מסתתר סוד נורא, ולקחתי על עצמי את תפקיד הילדה הטובה, השקטה, שלא עושה בעיות, מביאה נחת וגאוה, משתדלת לענות על הצפיות, מוותרת, מכונסת מרצה, מתאימה עצמה לדרישות הסביבה וההורים ואין שמחה ואין אור.

נקודת ציון מכוננת ומשמעותית בדרך הייתה תאונת דרכים קשה בהיותי בת 12, בה נהרגו שבעה מבני הכיתה שלי. ואני הייתי בין חמשת הפצועים. מאז נשאתי עמי אשמה גדולה. וסימני שאלה. בדרך למה אני והם לא? מה זה אומר? איך קורה ולמה? הרבה שאלות קשות ותשובות אין.

עברו שנים המשכתי בדרכי, נישואין, אימהות אהובה ומבורכת שהביאה שמחה ואושר. מפעם לפעם מנצנץ האור אך לרוב כבה, ושוב מתאימה עצמי, עסוקה בלהוכיח להצדיק, לעשות את הדברים באופן הטוב ביותר, כמצופה, מקבלת מחמאות, אך מרגישה ריקה.

ואז, בגיל 38 לערך, עצרתי, ושאלתי עצמי בפעם הראשונה, איפה אני בתוך מסכת החיים הזאת. הרבה אנחנו, הרבה צריך, מה מצופה, מה נחשב, מה מקובל, אבל איפה אני? מי אני? קול פנימי לחש  לי: תשובות לשאלותיך לגבי התאונה ובכלל תמצאי בעולם הרוח. זה היה האות, והקשבתי לו. משהו חזק התעורר בתוכי ודחף אותי קדימה. שברתי מוסכמות, עמדתי על שלי, צברתי ידע, הבנות, יכולת ראיה אחרת, תשובות, התחלתי לטפל ולעזור לאנשים. הרבה שינויים מרחיקי לכת קרו בחיי, וביחד איתם גם הרבה ביקורת מההורים מהסביבה, ניסיונות שכנוע, כעס, אך הפעם מקשיבה לקולו של הלב ונותנת לאני הפנימי שלי להוביל אותי. והדרך עוד רבה. איך מחברים בין החומר לרוח וחיים עם שניהם באיזון והרמוניה ועוד ועוד. והאתגרים מגיעים ואיתם השעורים.

אל התדרים הגעתי כשאני כמה שנים בתוך התמודדות קשה וכואבת עם מחלת הפרקינסון של האיש שלי. האחריות והקושי היו כבדים ומודה שהלכתי לאיבוד, למרות וכל מה שידעתי כבר. מיכל  ואבי חברי הטובים, ראו מצוקתי וספרו לי על לילה, התדרים וגייא. והיה זה קול קורא, וידעתי שזהו המקום הנכון והמדויק עבורי. התקדמתי משעור לשיעור כשאני בצפייה לבא אחריו. מתוכנה לתוכנה הרגשתי נתמכת, מחובקת מתחזקת, מתמלאת, נפתחת למרחבים חדשים, משכללת כלים ויכולת לראות ולהבין את הסימנים והאיתותים המכוונים לשעורים שבדרך, מסכימה לקחת אחריות ולהיות המנהיגה של חיי. אט אט משחררת אמונות מגבילות ועכבות מן העבר. נעה בין רגש נמוך לרגש גבוה ומה שבינהם. מתמודדת עם האתגרים הרבים שבאים לפתחי אך ממקום אחר.

ואז הגיע ה- 7.10.2023

ואנחנו מהדרום ההוא מהעוטף הפגוע... שבירת כלים. הלם...כל כך הרבה אובדנים, כאב עצום שקשה להכיל, אין אויר. מפונים... העולם הישן נחרב ויודעת ששום דבר כבר לא יהיה כשהיה. מתנהלת מכוח האנרציה ומגייסת כוחות שאולים, מתוך הריק הגדול שבתוכי כדי לטפל ביוסי. חסרת מיקוד וריכוז, מנותקת, מכונסת, מתקשה לדבר ולספר ואינני יודעת אנה אני באה. מתעוררים הרבה סימני שאלה ותהיות גם מול עולם הרוח שהרגשתי שהוא ביתי. היה קשה. ואז אט אט הרגשתי שמשהו חזק ועוצמתי אך עדין רך ועוטף כמו מושך אותי בחזרה, וידעתי שזהו העוגן שלי בתוך הסערה המטלטלת הזאת. שזהו הריפוי עבורי לנפש, לפיסי, לרוח ולנשמה. חזרתי לשעורים עם גייא שהיה שם בשבילי לאורך כל הדרך ברגישותו ובחוכמתו כי רבה. ולמרות שלא הייתי מרוכזת וממוקדת כמו קודם ולא תמיד שם במלא, הרגשתי שהתדרים מוטמעים בתוכי, והאור נכנס וזורם בתוכי מעצם היותם, מעצם היותי, והחיבור שביננו. הימים קשים, והחלטות הרות גורל לפני, הרבה התלבטויות, ועלי לבחור. ילדי הנפלאים עוזרים ,לי אך לבסוף הלב שלי הוא זה שצריך להיות שלם ונקי ובטוח ומחובר לאמת שלי.

שותה בצמא את המיידעים, התדרים והאור. שואבת כוחות, מתחזקת, מבינה את המסרים והאיתותים, שמצביעים על השעורים החשובים שמתגלים עכשיו. מתרגלת, מתמודדת עם הרבה רגשות שצפים ועולים ולעיתים קצת מכבים. בוחרת לצמוח מתוך עולמות שבורים [כמילות השיר].עדין החיים לא חזרו למסלולם אך אני שלמה, יודעת עצמי, מחוברת לאמת ולאהבה .מ.א.י.ר.ה.

לילה, למרות שאינני מכירה אותך אישית, יודעת יופייך, ומהותך המופלאה ומודה לך על כל המיידעים התכנים התדרים והאור העצום שירד והגיע אלינו דרכך, ולי עזרו לחזור למקורותיי ועוצמותיי. תודה.

ולך גייא שוב תודה. זכיתי להיות תלמידה שלך מוקירה תודה על כך. אתה מורה נפלא ואיש מיוחד ומבורך.

מאירה