אני דליה פרל אולשוונג ♦ 2020
"בחרתי במהות האור לשרת דרכי"
בלעדי המנחה שלי דורית רווה, לא הייתי יכולה להגיע עד הלום. אי אפשר לעבור מסע כה מרתק שטומן בחובו צמיחה ושינוי פנימי ללא מנחה – אדם ממשי, מאיר ומעיר דרך.
ועל כן התודה העמוקה לך דורית רווה, שליווית אותי לאורך כל המסע מתוך אמונה עמוקה בי. את איפשרת לי את המרחב והחופש שהייתי צריכה כדי לבחור ולנתב את דרכי, את עבורי דוגמה והשראה להנחיה.
תודה מעומק הלב לך לילה, שדרכך ובזכותך זכינו במיידעים. אני מרגישה שקיבלנו בזכותך את ההכשרה הטובה ביותר שאפשר כדי להיות בשירות עבור אחרים. את עבורי אשה יקרה, אחת מיוחדת ויחידה במינה ששינתה את חיי ללא היכר. בלעדייך בכלל לא יכולתי לכתוב כאן את מה שאני כותבת.
אני בהודייה לכל האנשים הטובים שניקרו בדרכי, ולכל לומדי ומנחי המיידעים שאני רואה בכם היום כמשפחה המורחבת שלי.
בלעדי המיידעים חיי היו שונים בתכלית. לפני שהתחלתי את לימודי "חיבור למודעות על" רציתי דברים 'רגילים' אולי שאנשים רוצים- בית, זוגיות משפחה פרנסה...
אבל משהו בי תמיד חיפש את ה-עוד. הרגשתי שיש משהו מעבר, והסקרנות שלי היתה גדולה מאד. התעניינתי ולמדתי הרבה שיטות, הן כולן היו מצויינות, אך השפעתן היתה לטווח קצר.
בניתי מסביבי חיים שלמים משירות כקצינה בצבא, השלמת תואר דוקטור עד בניית קריירה שרבים תפסו אותה כמרשימה. אבל הרגשתי שמשהו חסר.
בגיל שנתיים חוויתי כוויה קשה מדרגה שלישית.
זה קרה כתאונה ביתית, שהשאירה אותי שלושה חודשים מאושפזת בבית חולים מיטלטלת בין חיים למוות. הההורים שלי מספרים כיצד לאחר היציאה מכלל סכנה נתנו לי מטאטא שאחזיק בו ואטייל איתו במסדרונות בית החולים כדי שאלמד ללכת מחדש.
הטראומה הזו ליוותה אותי ואת משפחתי שנים רבות, זה היה נושא אותו אין מזכירים בבית. כאשר הייתי בת חמש עלתה משפחתי לישראל. כבת לעולים חדשים, שהתחילו חיים חדשים בארץ חדשה לא תמיד הרגשתי שייכת.
לא הצלחתי גם באמת לחיות בשלום עד הסוף ולא "לדפוק חשבון" למה שהאחרים חושבים על הבחירה שלי לחיות בזוגיות עם אשה.
לפני מספר שנים עברתי לגור בארה"ב וחיי השתנו באופן דראסטי. נדדתי לארץ חדשה וכל מה שבניתי סביבי בישראל, היה כלא היה. המשפחה והחברים נותרו בישראל וכל המציאות סביבי השתנתה- הייתי במקום חדש, מתמודדת עם שפה חדשה, תרבות שונה, נסיון למצוא עבודה חדשה במקום לא מוכר ולא ידוע...
לא הצלחתי למצוא את מקומי ונכנסתי למשבר. כחלק מהתהליך יצאתי למסע מרתק של התפתחות רוחנית. קראתי בשקיקה ספרים על בודהיזם ומודעות, שמעתי אינספור הרצאות, התחלתי לתרגל באדיקות יוגה ומדיטציות, שעות על גבי שעות.
חשוב מכל חזרתי אל לימודי 'חיבור למודעות על' בצמא גדול. זה היה המקום היחידי שמצאתי בו את עצמי. שהיה לי בו טוב. חיכיתי לכל שיעור (כאילו) היה אוצר. התחלתי ללמוד בסוג של מרתון, הנשמה שלי חגגה.
התדרים עטפו וחיבקו אותי. זה היה המקום היחיד בו לא הייתי צריכה לדבר, להצדיק או להסביר את עצמי. היתה שם הבנה, חופש ואהבה מוחלטת. התדרים היו הדבר היחידי שהצליח להוציא אותי אט אט מהמעגל אליו נכנסתי.
כיום אני לומדת ברמה החמישית, מנחת "חיבור למודעות-על" ומטפלת, כל זאת בצד עבודה בהייטק וגידול משפחה.
אני רוצה לשתף אותכם בתהליך שעברתי:
ככל שהתמסרתי יותר והקשבתי לתדרים התחזקתי והצלחתי לצאת מהמעגל אליו נכנסתי. אך זו היתה רק ההתחלה. התובנות החלו ליפול בזו אחר זו והרגשתי שמתחולל בי אט אט שינוי פנימי עמוק.
הגילוי של האני – האור הפנימי היה ברמה יומיומית. כל אדם, כל מצב, כל אירוע, היו עבורי הזדמנות ללמידה ולהתפתחות. אני מודה לכל האנשים הטובים וגם האנשים הפחות נעימים שניקרו בדרכי והיו חלק מהמסע שלי. למדתי מכולם רבות.
האסימון הראשון והחשוב מכל שנפל לי ומלווה אותי עד היום הוא- שיש בי אהבה ושאסור לי לוותר עליה - לא על אהבה לעצמי ולא על אהבה לאחרים. זה כוח ששומר עלי ומשאיר את ליבי פתוח.
כאשר ואני חוברת אל האהבה שבתוכי, זוהי האמת שלי – וגם אם מדובר באדם לא נעים, הלב שלי נשאר פתוח וזה המקום היחיד שמאפשר לי בחיר"ה וחופש פנימי אמיתי.
הבנתי גם שללא קשיים ואתגרים בחיי לא אוכל להתפתח. אתגרים נהיו עבורי דבר בעל ערך- היתה בי נכונותגדולה לגעת בחיים, על היופי והכאב שבתוכם ולחוות את ההתפתחות וההתמרה.
הבנתי שאנחנו, כאנושות, לא יודעים איך לחיות- אנחנו נולדים ומגיעים למציאות חיים מסויימת, להורים מסויימים למערכת חינוך מסויימת, שמיד מציבים בפנינו הגדרות של מה ואיך צריך להיות ומה מותר ומה אסור.
כך אט-אט אנחנו מתחילים לסמוך על ההנחיות והציפיות של אחרים ומתרחקים מהקול הפנימי שלנו- ממערכת ההדרכה שלנו.
אנחנו בעצם מתנתקים מהמקום הבטוח ביותר הקיים עלי אדמות, מהאור הפנימי שלנו... עד שהאור עימו נולדנו מתעמעם ואף דועך- לעיתים עד כדי כך שאנחנו אפילו שוכחים את קיומו.
וזה עצוב.
אימנתי את הגוף ואת המוח שלי במשך שעות, כדי שאוכל לחזור שוב ושוב למקום של איזון, מקום שהוא מעבר לרגשות ולמחשבות. ישבתי שעות עם המיידעים, מאזינה, מסכמת, מתרגמת, ונמצאת איתם בכל עת, בהתמסרות מוחלטת. התוצאות לא איחרו לבוא.
כך למשל, השקט הפנימי החל לתפוס מקום ותגובותיי לדברים שפעם היו מעצבנים היו שונות ורגועות יותר. השינוי התבטא גם בדברים "מוחשיים" יותר כמו הזדמנויות לקידום בעבודה ופרוייקטים שמושלמים בצורה יעילה ואפקטיבית.
הכלים עזרו לי לקצר תהליך ודרך. הגעתי בעזרתם בצורה יעילה ואפקטיבית יותר לדברים שרציתי בחיי.
מבחוץ זה אולי היה נראה כמו 'קסם', אך עבורי זו היתה דרך אחרת\נוספת להגיע אל תוצאות ממשיות.
התדרים לא 'החליפו' אותי - ההחלטות הקשות והבחיר"ה היו כולן שלי, אך התדרים עזרו ותמכו בי להגיע אל ההחלטה הנכונה. עימם יכולתי ביתר קלות להיות בבהירות מחשבתית, באוטנתיות עם עצמי ובענווה.
עבורי, להיות מנחת "חיבור למודעות על" הייתה כמו יציאה שניה מהארון. חוויתי התנגדויות קשות בסביבתי, אך כאשר ראיתי כיצד הכלים מקלים על הכאב ועוזרים משמעותית לאנשים סביבי, הבנתי שאין לי זכות- עם הידע והכלים שיש לי לשבת בבית. בכלים יש מהות, יש בהם צורך ותפקיד ואנו, המנחים, מהווים סוג של צינור, אמצעי, המביא אור בכל תהליך.
חרף ההתנגדויות, התחלתי להתנדב בבית חולים לילדים בבוסטון והיתה לי זכות להקטין ולו במעט את הסבל האנושי.
הידע והכלים שניתנו לנו אינם שייכים לנו. הם מתנת הבריאה לאנושות על מנת שתוכל להתקדם ולהתפתח. הכלים הם בעלי ערך כוח ועוצמה. זהו ידע משנה חיים. בכל רגע נתון יישמתי את כלי "חיבור למודעות על"- אפילו בדברים קטנים ולא 'דראמטיים'.
תוך כדי נהיגה, במסגרת פגישות עבודה, שולחת איזון, הרמוניה ואנרגיות טובות... יותר ויותר חשתי וודאות ואמונהבנכונות המיידעים, בעוצמתה של האהבה ככוח שמניע תהליך, וידעתי שתמיד תמיד- אבל תמיד יש את האני הפנימי והבריאה עליהם אוכל להישען.
במהלך לימודי הרמה הרביעית התבהרו עבורי הדברים עוד יותר. הבנתי את משמעות הבחיר"ה החופשית, את כברת הדרך וההתמרה שעשיתי בתהליך. התחזקה בי ההכרה בכוח הראשוניות שבי.
הבנתי כיצד הסקרנות, הכמיהה והרצון ללמוד שירתו אותי והניעו אותי בתהליך. כיצד הם חיזקו בי את תחושת הערך העצמי והשוויון- שונה אבל שווה! הייתי בעבר אדם ביישן, עם פחד במה, לא ראיתי את ערכי העצמי, תמיד ראיתי בעצמי שווה פחות או לא מספיק, משיהי שביקשה לרצות אחרים ולעמוד בציפיותיהם...
ראיתי את האחרים ולא את עצמי. אט אט, הצלחתי יותר ויותר לאהוב את עצמי בדיוק כמו שאני, לראות את הזוהר שבי, את האור שבי שמביא אור לאחרים.
אחרי שהכרתי והבנתי את הערך שהמיידעים הביאו לחיי כל מה שרציתי זה להעביר את הידע הלאה.
הרגשתי אחריות רבה ויצאתי לדרך רק אחרי שהרגשתי שאני מוכנה בתהליך ושצברתי את הניסיון הנדרש. עבורי - אמונה, אהבה, חופש אינן רק מילים יפות. זהו כוח אנרגטי שכל אחד יכול ללמוד כיצד לעשות בו שימוש ולנתב את חייו בצורה טובה יותר, גם אם הוא כרגע לא חושב שהוא יכול לעשות זאת.
תחושת שלמות, איזון, קלות... הן לא משהו שנמצא מעבר להרי החושך. חופש פנימי אמיתי הוא בר השגה, שיכול לתפוס את מקומם של האגו, הדפוסים והאמונות שאינן משרתות.
היום אני מרגישה שניצחתי את האתגרים בזכות כוח הרוח. חיי היום מלאים במהות ובחסד. מעולם לא הרגשתי כה מאושרת, כה שמחה מבפנים וכה מסופקת ואני מתרגשת לקראת כל הדברים המופלאים שאגלה בהמשך הדרך. יש בי מהות משרתת, האור מנתב דרכי וזו זכות לשתף בכך אחרים.