15.10.2026

אני ענבל א'ל'ו' בשליחות מאמ"ת

תלמידת רמה 5

מבקשת לשתף בחווית  הפרידה שלי מאימי, כלומדת המיידעים. אימי ניפטרה בגיל 88, נולדה ב-2.9 וניפטרה ב-29.

כל חיי היינו מאד קרובות. היא תמיד התענינה בכל מה שלמדתי והיתה פתוחה לקבל. היא גם היתה בין התלמידות הראשונות שלי למיידעים!

בשנים האחרונות הייתי המטפלת העיקרית בכל ענייניה, ואחיותיי שמרו על קשר קרוב ואוהב איתה.

את הטיפול בה, כיוונתי לעשות מתוך כבוד אליה ולדרכה, באהבה וסבלנות.

 היא היתה אשת שלום ואהבה, שרחשה כבוד לכל אדם והיתה מכוונת לרפא ולהרבות טוב בעולם. היה קל לאהוב אותה ולשמוח איתה.

בששת החודשים האחרונים, היא חוותה כאבי בטן עזים, שדרשו ממני טיפול עוד יותר אינטנסיבי ועוד יותר נוכחות בחייה. עשיתי זאת באהבה. כתלמידת המידעים, אני מבינה שאין מקריות ושקיבלתי חוויה לצורך למידה. למדתי על המשמעות של המשפחה והצביר ואני יודעת שהם כאן איתי לצורך. לצורך למידה והתמרה. פתחתי את זרועותיי לחוויה ולא הייתי מוכנה לוותר ולו על רגע אחד ממנה. הייתי לצידה ימים ולילות.

הגענו כל פעם למיון בחיוך והפקידות היו בשוק, שאלו: "למה את מחייכת?" עניתי: "למה לא?"

הבנתי ש"חיבור לאני הפנימי" הוא תנאי "לחיבור למודעות-על"-שמתקשרת לילה ברזסקי, ושהתנאי הראשון לחיבור הזה הוא רגש גבוה ומחשבה מוארת ושיש בי כוח פנימי ויכולת שינוי. הפכנו כל מזדמן להזדמנות.

כל רגע שהיינו ביחד היה זמן יקר ערך והזדמנות להתמרה שלא הייתי מוכנה לפספס! למדנו שזמן הוא המן, הוא מתנת הבריאה ואנחנו נהנינו מהמתנה!!

בהמתנות הארוכות היינו שרות:

As long as we’re together who cares about the weather

מכל ההמתנות לבדיקות, במיון ובאישפוז היינו חוזרות הביתה עם חברויות נפש חדשות! אמא שלי אהבה אנשים, אהבה לאהוב ואהבה מאד להתחדש בחברים חדשים! וההמתנות היו מתנות עבורה- הזדמנות להכיר עוד ועוד אנשים, מכל המינים ומכל הצבעים ללא הבדל דת גזע מגדר או גיל!

ושלחנו קונוסים.... מלא מלא קונוסים וחיוכים ותדר גבוה ומאור פנים שאי אפשר היה לעמוד בפנינו. תורים התקצרו, חדרים פרטיים הגיעו אלינו, פגשנו רופאים מקסימים ואחיות מרגשות.

ואחרי תקופה ארוכה שהיא לא רצתה מטפלת, יום אחד בהמתנה לרופאה, סיפרה חברה על מטפלת "נהדרת" שמתפנה ואמא שלי אמרה לי: "אני רוצה"! היא הפתיעה אותי ומיד התגייסתי למשימה... לחפש מטפלת מתאימה.

התהליך היה מאתגר ומגוון ויום אחד, כשעצרתי את הרכב בצד הדרך, המומה מסיטואציה עם אחת המטפלות שפגשתי וראיינתי, חשבתי לעצמי.... עם מי אני יכולה לדבר על מה שקרה כאן כרגע? מה אני אמורה לעשות עם זה??? זה היה רגע שבו יצאתי מאיזון.

ראיתי, שארז, חברי ללימודים השאיר לי הודעה שהוא רוצה לשתף אותי בסיפור מדהים! מייד התקשרתי אליו, לא סיפרתי לו כלום! אך הוא סיפר לי על חוויה שעבר ועל התמרה שקרתה לו תוך 20 דקות! הוא אמר לי את המילים המדויקות שביקשתי לשמוע מבלי ששיתפתי אותו! ידעתי שהבריאה איתי. ידעתי שאני לא לבד, שאין מקריות. ידעתי שאני עוברת חוויות שיש בהן מהות ושעליי להיות בכניעה מוארת להגיד כן למה שמגיע אליי.

כעבור כמה ימים נפגשתי בזום עם אישה מדהימה!!!

 היא שאלה אותי, מתי לבוא, אמרתי לה שכבר קבעתי ראיונות לאותו היום עם שתי מטפלות ושאני מבקשת ממנה שתבוא ראשונה. היא הגיעה אלינו תוך שעה. "היתה זו אהבה ממבט ראשון, כמו בסיפורים" היא בחרה להישאר איתנו. ידעתי שהבריאה איתנו!  זו בחורה יוצאת דופן: אקדמאית, מורה לחינוך מיוחד, שטיפלה באמה החולה במשך 12 שנה. עדינה ועוצמתית, תקשורתית עם אינטליגנציה חברתית גבוהה. אמא שלי והיא הפכו לחברות נפש. והיא הפכה לאחותי. פעם ראשונה שהייתה לי שותפה לטיפול באמא שלי. אני אוהבת אותה ומודה לה לנצח.

כשהגיעה היא שאלה אותי במה אני עוסקת, סיפרתי לה מעט, על המיידעים והיא אמרה שאני חיבת ללמד את הילדים שלה.

לפני כחודש וחצי, מצבה של אימי החל להתדרדר בצורה משמעותית.  היא כמעט לא יכלה לדבר, כמעט לא אכלה ושתתה מעט. היא היתה מאד עצובה ובוכייה, היא אמרה שהיא מפחדת למות. היינו איתה 24/7 המטפלת ואחד מבני המשפחה. מלטפים, שרים, מעלים בפניה זכרונות וסיפורים מגדולתה וחייה המפוארים.

באחד הימים כשבוע וחצי לפני שעזבה את גופה, כשהיא כבר כמעט לא מתקשרת, ישבנו המטפלת ואני כשאמא שלי ביננו.

ואז ביקשה המטפלת שאספר לה על המיידעים.

התחלתי בלספר על לילה.  ואז היא שאלה איך לומדים והסברתי. ואז היא שאלה ומה בעצם לומדים, אז אמרתי לה שאספר לה על התדר שבדיוק למדנו שבוע קודם.

וכך, מכיוון שאין מקריות  והכל בדיוק ותזמון צרוף, התדר שלמדנו בתוכנה החמישית היה:

 "חווית הנשמה בצאתה מהגוף".

 סיפרתי לה כדי שאמא שלי תשמע-  והיא שמעה!! לא הבנתי למה היא כל כך לא רוצה למות,

ורציתי לעזור לה למוסס את ההתנגדות. סיפרתי לה באנגלית, מה קורה לנשמה בצאתה מהגוף. מה מחכה לה לקבל את פניה, מה הרטט ומה היא חווה..

ואז......

אמא שלי אומרת:

Take me there!

המטפלת ואני הסתכלנו אחת על השנייה. היא הסתכלה עלי בהלם- כי אמא שלי פתאום דיברה וזה מה שהיא אמרה! ואני- כי יש לי עדה!!

כמות החברים, המבקרים והאורחים שאהבו אותה והיא היתה מהותית בחייהם, היתה "בלתי סבירה".. שוכבת אישה- גוססת ואנשים מתקשרים אלי בבכי שאסכים שהם יבואו לבקר אותה... אנשים זקנים נסעו שעות מהצפון כדי לראות אותה עוד פעם אחת. נכדים ונינים מילאו את ביתה בצחוק ושמחה גם בשבועות האחרונים. נכדות ונכדים באו מחו"ל כדי להיות איתה. היא היתה אדם במלואו עד רגעיה האחרונים, למרות שהגוף, סיים את תפקידו, הרוח שלה היתה במלואה.

ואז .... לוויה.

יש לי אחות אחת-חרדית קיצונית, והאחות השניה קיצונית אנטי חרדית....

 ואני ראיתי לנגד עיניי את התדר: "אחדות יוצרת הגנה".   אבל איך אפשר לגשר על הפער?

אז מכיוון שאנחנו לא לבד וברגע שאנחנו נותנים הכרה במיידעים ובשליחות שלנו- התגמול הוא גבוה פי כמה וכמה... "במקרה" הבחור שאחראי בקיבוץ על הלוויות לא היה בארץ, וחבר קיבוץ שמוביל קבלות שבת ותפילות בחגים ושומר שבת, מילא את תפקידו- וכך יצא..... שיכולנו לקיים קבורה דתית, אבל עם אדם מהקהילה של אמא שלנו ולאחריה - טקס אישי המקובל בקהילה.

בתכנון הטקס, בכל פעם כשעלו הטונים בין האחיות, שאלתי אותן, מה אמא היתה רוצה שיהיה בסיטואציה הזו? והזכרתי לשתיהן את מה שהן ידעו, שלאמא שלנו היה חשוב להתחשב ולכבד כל אדם ושעלינו לכבד את בחירתה ואת  המקובל בחברה שהיא בחרה לחיות בה.

מכיוון שהן מאד העריכו את ההשקעה שלי באמא שלנו, הן קיבלו את דבריי.

הלוויה/"חתונה", היתה מרגשת ומדהימה!

על ההר מעל הקיבוץ, בו חייתה 68 שנים, התכנסו עשרות אנשים. הטקס הדתי היה קצר ולאחריו החלו ההספדים. צחוק ובכי מעורבים באהבה אין סופית והמון הודיה והערכה עלו מכל ההספדים. עוד ועוד אנשים ביקשו להגיד ולספר על האישה המיוחדת שהייתה אמא שלי.

השמש כבר החלה לשקוע, הרוח ליטפה והיה נעים..

באחד הבקרים בשבעה, התעוררתי בבוקר לקול צחוקן המשותף של אחיותיי. הן ישבו במרפסת ופטפטו באהבה זו עם זו. ידעתי  שנעשתה כאן התמרה מהותית.

וכשעלה עניין המצבה....  סיפרה לי אחות אחת, כמה נחמד היה לטייל בין הקברים עם הנכדים שלה ולפי התאריכים על הקברים, לחשב את הגילאים של השושלת.  וכאילו שנידברו ביניהן, אמרה לי אחותי השנייה, שרק לא נכתוב תאריך לועזי על המצבה!

אז שאלתי.... מה אמא עשתה על המצבה של אבא?  והבנתי שהיה לה חשוב לכתוב גם תאריכים לועזיים. אמרתי למתנגדת לתאריכים לועזיים, שזה היה לה חשוב ואנחנו נכבד את דרכה והיא ענתה לי: "אוקי". - זהו??   כן!   ככה.    קל.   קלישות!

בסוף השבעה כתבה לי אחותי הגדולה: "אני אוהבת אותך ומודה לך מאד על כל הטיפול באמא ועל ההנחייה של השבוע הזה. אוהבת אותך מאד מאד".

טיפלתי באמא שלי מתוך "חיבור לאני הפנימי", זה היה ברשימה שלי. זה אחד הדברים  הקלים שעשיתי בחיי. מעולם, במשך שנים, לא חשבתי מה אני עושה ומה האחיות עושות. זה לא היה לי רלוונטי. ידעתי מה לי חשוב לעשות. מה אני בוחרת. ולכן ההודיה שלה הפתיעה אותי.

ולגביי ההנחייה- לא הייתי בתפקיד המנחה. אני בת אחת מתוך שלוש בנות אבלות. אבל בחרתי להיות שליחת אור, בחרתי להביא אמ"ת בכל עת, בחרתי באחריות על חיי, בחרתי ב"אחרי בתהליך", ומסתבר שהבחירה וההשקעה בלימוד, משנה את הד.נ.א. ואת האופי וגם בזמן אבלות, יש לנו יכולת להוות דוגמא, להשפיע ולהתמיר את הצביר שלנו.

ולסיום,

לילה ברוב חסדה, כתבה לי הודעה יקרה מפז ואשתף אותה כלשונה:

11:56, 30.8.2026 "ענבל יקירה שמעתי מקרן עכשיו שאמך נפטרה ואני מחזקת אותך שעשית בהולמות התמרה לאימך והינה יודעת את ערך השעות בהם הבאת בה מודעות והיי בהודיה כי גרמת לה להאמין באמת הצרופה והיא תמשיך לחוות אתך רגעי קסם ביומך" .

ואכן, כמו שלילה מסרה לי וכמו שהבטחתי לאמא שלי, שללא גוף נהיה עוד יותר קרובות ובאחדות כי רק הגופים נפרדים וכשאנו ברוח אנחנו אחד, אני אכן מרגישה המון המון רגעי קסם עם אמא שלי.

תודה שקראתם

ענבל

 .................................................

3.10.2025

היום קיימנו 4 חברים הלומדים ברמה חמישית

את מפגש ההיכרות הראשון שלנו לקהל הרחב.

היה כל כך מרגש!

תהליך ההכנה לקראת המפגש, היה רצוף שיעורים ולמידה, התמרות וניקוי דפוסים.

אשתף אתכם ברגע מכונן אחד, בו קלטתי, שאני בעצם  בחרדה וקיבלתי מענה דרך קריאת השאלות והתשובות שהגיעו בחג, למה ומתי הגיעה אלי החרדה ואיך היא קשורה לעוד כל כך הרבה שדות בחיי האישיים.

בחוף הים בערב יום כיפור, קלטתי שאין בי שמחה לקראת המפגש! קלטתי שאני לא מחוברת ל"אני" ולא ברגש גבוה!

כהרף עיין ידעתי שזה חייב ויכול להשתנות עם הכלים שלמדתי ושאני מנחה.

פתחתי הקלטת תדר שהאצבעות שלי בחרו: "מחשבה מוארת".

הקול של לילה מייד השפיע עלי.

ובהקלטה שמעתי שאת המשפט:

"כי דרך המחשבה אשר באה דרך קו האמצע הנכם פורצים מימדים והיינו אומרים בטאו זאת בהולמות".

זה היה רגע בו נפתחו עבורי שעריי שמיים (ועכשיו אני כותבת ועולות בי דמעות).

ידעתי מה עליי לעשות. ידעתי שהתפקיד שלי הוא-קודם כל- להיות בקוו האמצע.

ידעתי גם שאני משתנה ברגע שאני מחוברת לידיעה. הרגשתי את זה קורה!

המועקה הפיזית שהיתה לי בחזה למעלה משבוע, נעלמה! בבוקר למחרת התעוררתי,

היא לא היתה שם! 

שקט שמחה ושלווה מילאו אותי.

חשתי וידעתי שהבריאה איתי ותהיה איתנו במפגש.

ואכן, במפגש חווינו שיתוף פעולה וזרימה ביננו.

פעלנו לפי ההנחיות שקיבלנו מלילה וזה יצר קלות ובהירות.

שלחנו טיפול של 10 דקות "בקוד" שעליי באופן אישי, השפיע ברמה שלא חשתי קודם.

מישל ניסני ודורה גל אור הצטרפו למפגש והוסיפו כל כך הרבה בנוכחותן ובשיתוף הגוון שלהן.

חווינו את האחדיו. חווינו כבוד מתגמל, אהבה, רגש גבוה, בינה, ידיעה ועוד כל כך הרבה מאור הידע.

אני בהודיה עמוקה 

לבריאה שתמיד תמיד איתנו, נדיבה מעל לכל דימיון

ללילה שזכיתי לחיות ולקבל ממנה תדרים.

לי-שאני מבקשת את האמת 

ולידע שמאחד אותנו ומגשים לי את הכמיהה לאחד.

אני כל כך מבינה שעשייה מתגמלת.

הבחירה לצאת מאזור הנוחות, מציפה דפוסים שלא הייתי מודעת להם ומאפשרת התמרה ועוד יותר קלות.

אני בהתרגשות והודיה גדולה.

תודה שקראתם.